<h1>ספר התרומות שער מ"ו חלק ו'</h1>
<h2>דף נו:</h2>
והיכא שלוה מחבירו דברים שחל עליהם איסורי הנאה אם חייב להחזירם לו אם לאו, דע שאם לוה מחבירו דבר שבשעת ההלואה הוא דבר המותר אע"פ שבין כך חל עליו איסור הרי זה חייב לפרעו ויש בו משום גזל ומשום לוה ואינו משלם. וכיצד, הרי שלוה מחברו ככר של חמץ קודם הפסח ועבר הפסח צריך לפרעו לאחר הפסח ואין בו אסור חמץ שעבר עליו הפסח, הואיל ולא היה בעין בשעת ביעור, ויש בו משום גזל ומשום לוה ואינו משלם, שהרי שנינו דבי ר' ינאי יזפי פירי מעניים בשביעית קודם זמן הביעור ופרעי ליה בשמינית וא"ר יוחנן יאות עבדין, והכי איתא בע"ז פרק השוכר את הפועל [ס"ב ע"ב]. וכן אם לוה מחבירו מעות שהיו מדברים של אסור הנאה, כגון שמכר ערלה או כלאי הכרם וכיוצא בהן, והלוה המעות כיון שאין תופסין את דמיהן. וכדאיתא בקדושין פרק האיש מקדש [נ"ו ע"ב] דקתני וכלן אם מכרן וקדש בדמיהן מקודשת, שאינו תופס את דמיו, ומדגלי רחמנא גבי ע"ז והיית חרם כמוהו, דמשמע כל שאתה מתפיס אחריו הרי הוא כמוהו, הא כל אסורין שבתורה דמיהן מותר, ואע"פ שהוא עובר בדבר ומכין אותו מכת מרדות הדמים מותרין לו ולאחרים ויש בהן משום גזל ומשום לוה ואינו משלם. וכן נראה לדעת הר"מ ז"ל [מאכ"א פ"ח הט"ז וכן פי"ג הט"ו]. אך לר"ש משמע דלעצמו אסורין אף הדמים, וכי קא אמרינן שאינו תופס את דמיו ומותרין לאחרים אבל לעצמו לא, והיינו טעמא דמכרן וקדש בדמיהן מקודשת, דמ"מ היא מותרת ליהנות מהן וממונא אתא לידיה ומקדשה אע"פ שלא היה מותר לו ליהנות מהן מ"מ מקודשת דיעבד ולחומרא, דא"כ דלעצמו מותרין הדמים בהנאה אשתכח דקא מתהני מאיסורי הנאה. ולסברא דידיה אינו פורע לו כלום, שהרי לזה השני מותרין ולמלוה הראשון אסורין. וכן כתב בפירוש חולין פרק ראשון [ד' ע"ב] עלה דההיא דתניא חמצן של עוברי עברה אחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפין, פירוש עוברי עבירה שאין מבערין חמצן בפסח מפני חמוד ממונם מותר מיד אע"פ שלא שהה כדי לאפות אחר הפסח, והיה לו לומר כי בודאי עבר עליו הפסח הוא, אפילו הכי מותר לכשרין לאכול מחמצן מיד מפני שהן מחליפין בשל גוי, דכיון דמצי למיכל בהיתירא, דהא חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר לאכילה מסתמא לא אכיל דידיה שהוא איסורא, דחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח הוא, ואע"ג דמ"מ איכא השתא אסורא לגביה, דהא מתהני מחמץ שעבר עליו הפסח דאי לא יהיב ליה דידיה לגוי לא הוה יהיב ליה, אפילו הכי כמה דמצי למעבד בהתירא פורתא עביד, ולדידן מיהא שרי, דאין לך איסור הנאה תופס את דמיו חוץ מע"ז והקדש ושביעית. וי"א שאף לעצמו מותר, וטעות הוא בידם, דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח ושור הנסקל שאם רצה מוכרו לגוי ותנן [פסחים ל"א ע"ב] האוכל תרומת חמץ בפסח פטור מן התשלומין ומדמי עצים כר' יהודה בפרק כל שעה, ע"כ. אבל יין נסך בין ודאי יינם בין סתם יינם, וכן ע"ז ותקרובת שלה, בין שהלוה לו דבר האסור מאלו בעין בין שמכרם ועשה מהם דמים והלוה אותן לחבירו כיון שתופסין את דמיהן ודמיהן אסורין, וכן ערלה וכלאי הכרם עצמו וכיוצא בהן שהלוה לו מפירותיהם בעין ולא עשה מהן דמים, בכל אלו אין הלוה מתחייב בהן כלל, שאין זה נקרא ממונו, שהרי הוא נאסר עליו ולמה נכוף את זה להחזירו לו, אלא יש לב"ד לומר ללוה גם עליך באיסור עד שתבער אותם מרשותך.
